טקסט על כתיבת טקסט

מאחר ואני עדיין לא לגמרי יודעת אם הכיוון שאליו פניתי בחיים אכן מתאים לי, החלטתי לבדוק את זה לעומק ולהתחיל לעשות את הדבר הבסיסי שקופירייטר ממוצע צריך לדעת לעשות- להצמיד מילים, שיהפכו למשפטים, שייצרו טקסט אחד שלם ומעניין. מה אכפת לכם מזה? אני לא יודעת... אבל עלה לי רעיון לכתוב טקסט על כתיבת טקסט, ואם זה נשמע לכם לא מעניין- זה לגמרי הגיוני.

האמת שהרעיון לכתיבת הטקסט שאתם קוראים בשניות אלה ממש, הגיע אליי דרך תובנה קטנה שקפצה לביקור- זה די מספק ומעט מרגש להחזיק ביד תוכן שלך. כי בסופו של דבר מה זה תוכן? כמה מילים מצ'וקמקות שיושבות על דף נייר, שהיה חלק עד לפני כמה דקות. והתוכן נתן לו משמעות. הפיח בו חיים. היה דף ואיננו. מהרגע שבו סיימתי לשתף את הדף במחשבותיי הוא ייקרא כתבה, או בלוג או משהו שנשמע מאוד מאוד חשוב.

אני מודה שעד לפני מספר שנים לא מאוד רבות, האמנתי שכתיבת טקסט היא לא הביג אישיו שעושים ממנה. האמנתי שאם אתה יודע קצת דקדוק ואוהב להשתעשע במילים זה קטן עליך. לא הבנתי למה כותבים מתעקשים להיות מיוסרים, ומעולם לא התחברתי לאימרות כמו "כותב שאין לו עט ונייר, עדיף לו שלא יחיה כלל". אולי זה קשור לכך שאני באופיי אינני אותה דמות אפלה, שיושבת בחדרה המעושן מתחת לערמת דפים מקומטים לכדי כדור, לאחר שהעלתי עליהם תוכן לא ראוי. אבל האם גם יכול להיות שכבר אין דבר כזה טיפוס מסויים שכותב? האם כבר אין דברים מסויימים שנכון להגיד? האם ישנם דברים מעניינים ספציפיים שצריך לכתוב עליהם? יכול להיות שהעידן החדש, שבו לכל אחד מספר כלי תקשורת משל עצמו, הוא עידן שבו להרבה אנשים יש מה להגיד?

ומאז שעניתי לעצמי על כל השאלות בפסקה הקודמת בכן, כן, לא וכן, לפי סדר הופעתן- החלטתי לנסות בעצמי. להפתעתי גיליתי שחוץ מאחלה של דקדוק ו-85 בבגרות בלשון, צריך שגם אשכרה יהיה לי על מה לכתוב. צריך רעיון!! איך לא חשבתי על זה קודם? המילים האלה שאנשים כותבים, שנהיות בסוף מסמך או מאמר או סקירה או בדיחה או סדרה- הן כולן קבוצת רעיונות של האנשים שכתבו אותם.

וקבלו את זה- גיליתי שכדי לכתוב (משהו שיעניין מישהו), מודעות עצמית וסביבתית הן הכרח. כפי שאופירה וברקו הם המאסט של שישי בערב, מודעויות ושימת לב לפרטים הן המאסט של הכתיבה. סיפורים טובים באים והולכים, אבל סיפורים שיוצרים עם הקהל הזדהות- קשה למצוא. בעולם בו יש יותר תוכן ממים, ההבדל בין סתם סיפור טוב לסיפור שיוצר הזדהות, מתחיל ונגמר בפרטים הקטנים (שהם כידוע משכנו של האלוהים). פרט קטן למשל הוא שאני יודעת שאתם קוראים את הפוסט הזה בשירותים. וכן, זאת רק דוגמא קטנה וגרועה כיצד אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. והיא כל-כך גרועה, שייתכן שנשאתי את שם השם לשווא.

ואם זה לא מספיק- גיליתי שגם צריך אומץ. לכתוב את המחשבות שלך ולשגר אותם אל העולם בתפוצה רחבה, הוא ממש לא דבר של מה בכך. הכותב אף פעם לא יכול להיות מישהו אחר, והמחשבות והתובנות שלו תמיד יצוצו מהראש שלו בלבד, מה שמותיר אותו לגמרי חשוף ברגע שהוא מחליט לחלוק טקסט. טקסט הוא אישי והוא מוזר ומביך ומרגש- בדיוק כמו כל המחשבות שיש בראשו של הכותב, ולשתף את כל אלה זה חתיכת אומץ.

את הפסקה הזאת אני מתחילה לכתוב אחרי שאת השאר כתבתי ברצף. לפני שהתחלתי לכתוב אותה, קראתי את חמש הפסקאות הקודמות (שנכתבו בזו אחר זו ברצף, מבלי שאקרא את כולן כטקסט אחד). השורה התחתונה היא ששוב חשתי את אותו סיפוק. שוב היה עמוד אינטרנט ריק שאיש לא היה מגיע אליו לעולם, והפכתי אותו לתוכן, לטקסט (שאיש כנראה לא יקרא לעולם). הפחתי בו קצת חיים. לגלול את הטקסט מלמטה למעלה ובחזרה, זה קצת כמו להסתכל אחורה בהליכת הג'וגינג הראשונה של הדיאטה. מביטים אחורה בסיפוק, ונהנים לראות את אורך הדרך שהלכנו. ויכול להיות שאני מתחילה ממש לאהוב את העניין הזה...